ליקוטי הלכות
גַּם זֶה עִקַּר הִסְתַּכְּלוּת שֶׁל בַּעַל הַשָּדֶה שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הָאִילָנוֹת לַהֲבִיאָם אֶל הַתַּכְלִית שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב, כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר וַיֹּאמֶר בֹּעַז כוּ', עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. וּכְבָר מְבֹאָר לְעֵיל שֶׁהָאִילָנוֹת הֵם בְּחִינַת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁשָּׁרְשָׁם בַּעֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דִּינָא דְּבַר מַצְרָא כְּדֵי לַהֲבִיאָם לִבְחִינַת אֶחָד וְטוֹב, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל, כִּי גַּם הַתַּכְלִית הַמְבֹאָר שָׁם, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ בִּבְחִינַת אֶחָד. הוּא שַׁיָּךְ לָזֶה, כִּי הַתְּפִלָּה נִקְרֵאת נֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוּאֵל א' א'), "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי כוּ'". וְשֹׁרֶשׁ הַנֶּפֶשׁ בַּעֲשִׁירוּת וְעִקַּר הָעֲשִׁירוּת הֵם הַשָּדוֹת כַּמְבֹאָר לְעֵיל כַּמָּה פְּעָמִים וּכְשֶׁשְּדוֹתָיו בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁבָּזֶה מְקַבֵּץ חֶלְקֵי נַפְשׁוֹ בְּיַחַד כַּנַּ"ל אֲזַי הַתְּפִלָּה הִיא גַּם כֵּן בִּבְחִינַת אֶחָד, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל:
שם משמואל
וזה שאמר המדר"ת צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים לבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות היינו כי בתפלה נאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (ש"א א' ט"ו), היינו שנפש היא לשון רצון כמו שאמרנו כמה פעמים כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, היינו להפך כל הרצוניות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ומשתפך את נפשו כנ"ל, בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל כעין מצות הביכורים, ותפילות אבות תקנו, היינו שהם הכניסו כח זה בכל ישראל שיהי' בכוחו להפך את טבעו, מה שאין ביכולת שום איש לעשות זאת, זה ביקש מרע"ה ומצא תקנה במקום ביכורים:
שם משמואל
ונראה דשלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אמן הוא אמונה מתיחסת לגוף, כי עיקר לשון אמונה נופלת בשעה שאין השכל מאיר, דכשהשכל מאיר הרי הוא רואה בעיניו ואינו צריך לאמונה רק לדברים שהם עוד מרוממים מהשגת השכל, וזה שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, כי בוקר הוא לשון ביקור שמבקר ומבדיל הצורות כמ"ש הא"ע, ואז אינו שייך כ"כ לשון אמונה, רק ערבית שהיא מלשון עירוב, שאין השכל מבדיל ומברר, אז שייך לשון אמונה, ובאגדה חי' אחת יש ברקיע ביום אות אמת במצחה ובלילה אות אמונה במצחה ורומזת כנ"ל, ומאמר השני כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקומות קיבוץ לתפילה הוא מתיחס לנפש כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי לפני ה', וכל עניני קיבוץ מתיחסים לנפש, כי הגופים נפרדים, וגם השכלים אין דעתו של זה כדעתו של זה שאין דיעות בני אדם שוות, ורק בנפשות מתאחדים בני אדם וההיפוך מזה הוא פיזור נפש, וכבר אמרנו בדברי המד"ר פ' לך ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, שהוא כנגד כוחות הנפש שפיזור וכינוס מתיחסים לנפש, ובכן קיבוץ וכינוס בתי מדרשות שהוא לתורה ג"כ מתיחס לנפש כמו כינוס בתי כנסיות לתפלה, ומאמר השלישי כל מי ששומע בקולה של תורה בעוה"ז הוא מתיחס לשכל, היינו שמבטל שכלו לשכל התורה וזה נקרא ששומע בקולה של תורה כי שמיעה מתרגם קבלה כידוע, כלל הדברים שלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אך יש להתבונן במה שאמר שהעושה בעוה"ז זוכה לעתיד לבוא, שלכאורה זהו דבר הפשוט לכל: